יום רביעי, 29 ביוני 2011

כריסטופר נולאן, חלק א'- "מֶמֵנטו"- דברים שהיינו רוצים לשכוח, נפלאות הקאסט, וסימנים ראשונים של סגנון קולנועי ייחודי


יש סיטואציות מסוימות בחיים, שכמה שלא נתכונן אליהן- נפשית, פיזית, מנטלית- אנחנו עדיין נוכה בברק מסנוור של פליאה והתפעמות. לפעמים זה ייגמר בטראומה לכל החיים (הפעם הראשונה שנכשלים בטסט כי לא נוסעים באור ירוק- וכן, זה קרה לאישה, עצוב ככל שישמע, הפעם הראשונה שמבינים שסרטים זה לא באמת, אבל זה על מה שבאמת, וונטוורת' מילר מ"נמלטים" בעצם מעדיף גברים- אכן הפסד קשה לנשות העולם, ובקיצור, הבנו את העניין), לפעמים זה ייגמר בזכרונות נהדרים ועליזות אין קץ למחשבה וההיזכרות באותן סיטואציות (הפעם הראשונה שאכלתי עוגת גבינה בניו יורק, הצפייה הראשונה ב"מועדון קרב", הגילוי הנאות ששוקולד- זה בעצם לא כל כך משמין, הקולנוע של היצ'קוק). מחשבות פילוסופיות אלה ואחרות אפפו את כל הוויתי בשבועיים האחרונים, כשהייתי בלחץ אטומי של זמן להספיק מיליון וחצי דברים שאף אדם נורמאלי לא יספיק באותה מסגרת זמן נתונה ובכלל, זה גובל בדה-הומניזציה של ההומניזציה ובהתעללות, וסליחה! אנחנו בני אדם!

הסתבר, למרבה הצער, שהבלגאנים לא נגמרים עם הסמינריונים. הסתיימו להן העבודות הסבוכות ביקום, ואיתן פיסות קטנות מנפשי שהקזתי לתוכן. מה שכן, אני מאמינה שהן יצאו טובות. ציונים אמורים להגיע בקרוב, ואיתם משהו נכסף, עלום ומסתורי עוד יותר- התואר הראשון.

שורות מרנינות אלו מהוות הקדמה לפוסט הראשון בסדרת כריסטופר נולאן, שהוא גם יקיר הבלוג ואולי גם יקיר האומה (הקולנועית), ובכלל, הוא אדם יקר ביותר. כשהיינו יחד בגן הילדים הוא גם היה ילד נחמד, וכבר אז ניתן היה לזהות בו אי אלו סממני גאונות. מי היה מאמין. ובנימה רצינית (כי זה גם קורה): נולאן הוא אחד הבמאים המרגשים של זמננו. ניתן לזהות בעבודותיו טביעת אצבע ברורה שמצביעה על סגנונו הקולנועי, ואנחנו (שזה אני ואנוכי) אהבנו אותו עוד הרבה לפני ההמולה שעורר "התחלה / אינסֶפְּשֶן". לפני שניגש לענייננו, רצוי וכדאי לומר כמה מילים על נולאן, אותו במאי שאינו זוכה להכרה אמיתית מצד האקדמיה, אבל שיש בו איכות חמקמקה, ראשונית, וכל כך בלתי מתנשאת, שחייבים, אבל פשוט חייבים, לאהוב אותו (או לפחות את סרטיו).

חצי התריע בפניי שיש צורך לשים אזהרת ספויילרים לפני כל פוסט, והנה אני עושה זאת כעת. למי שלא צפה בסרט עדיין- הפוסט מכיל ספויילרים רבים ודן בעלילה בהרחבה. ראו הוזהרתם.

כריסטופר נולאן- דיוקן של במאי שהוא חצי בריטי וחצי אמריקאי וקולנוען מבריק בהתהוות

כריסטופר נולאן (זהירות!! עכשיו יגיע קטע טכני) נולד ב- 1970 בלונדון, לאב בריטי ואם אמריקאית. למה זה חשוב לנו? כי אצל נולאן אפשר לזהות שימוש, דיי יפה, בטארשיות ההוליוודית לצד מאפיינים מתוחכמים יותר (שעליהם נקשקש בהמשך), הקשורים במבנה העלילה, בשימוש בסאונד ובקאסט שחקנים מסוים ועוד. זה לא שאנחנו בטירוף על הבריטים, וזה לא שחלילה אנחנו מזלזלים בקולנוענים אמריקאים, אלא שכל אחד מייצג קיצון מאד שונה מבחינה קולנועית- האמריקאים מביאים את המסחריות, הנוסחתיות הברורה ואת תעשיית הכוכבים עתיקת היומין, והבריטים מביאים תוכן, בימוי מתוחכם ואינטיליגנציה גבוהה (ונא לעיין בערך היצ'קוק, אחד מגדולי הקולנוענים של כל הזמנים). אצל נולאן, כמו שנראה בהמשך, יש קצת משניהם, וסרטיו הם תמהיל מהנה של אמריקאיות (ולא אמרנו מילה על אמריקקיות) אבל אמריקאיות עם פלפל קצת אחר. בשלב מאוחר יותר של חייו, עברה משפחת נולאן לארה"ב, ונולאן מעיד כי כבר בגיל 7, בשיקאגו, החל  לצלם סרטים במצלמת 8 מ"מ של אביו.
כריסטופר נולאן. הוא גם חמוד, דרך אגב.

נולאן למד ספרות אנגלית באוניברסיטה בלונדון, והיצירה הקולנועית הראשונה שלו שעלתה לתודעה הבינלאומית (וגם ההוליוודית) הייתה "מֶמֵנטו" (2000), הוא הנושא שלשמו התכנסנו היום. אחרי "מֶמֵנטו" בא "אינסומניה" (2002), וב- 2005 ביים נולאן את "באטמן מתחיל", שפתח את טרילוגיית סרטי באטמן בבימויו, ובכיכובו של כריסטיאן בייל (יקיר בלוג נוסף, יקיר המין הנשי ויקיר השחקנים העולמי) ועסק בשורשיו של  גיבור הקומיקס. נולאן ביים ב- 2008 גם את "האביר האפל", סרט ההמשך ל"באטמן מתחיל", וצפוי להוציא ב- 2012 את “Batman-The Dark Knight Rises” (וכן, אני מתרגשת עד כלות לקראת המאורע) שישלים את הטרילוגיה. אז הנה למדנו משהו שבוודאי לא היינו לומדים באופן כללי- לפחות חלקנו.
מנחה סמינר יקר וחביב, בזכות הביוגרפיה של נולאן שביקשת ממני להוסיף לסמינר, יצא גם חלק אינפורמטיבי להפליא בפוסט שלנו. קולולולו ותודה שהביאתני עד הלום (הביאתני? הביאני? וואטאבר).

מה יש ב"ממנטו"?

קצת פרטים טכניים:

"ממנטו", ובאנגלית Memento

במאי: (איך לא) כריסטופר נולאן

שנת הוצאה: IMDB אומרים ש- 2000, אבל יש שמועות שזה בכלל 1999

קאסט: גאי פירס יפה העיניים וטוב המראה (אם כי הוא ניג'ס לא קטן כאן), קארי אן מוס (טריניטי הנודניקית מ"מטריקס", וגם בסרט הנוכחי היא דיי כלבה), ג'ו פנטוליאנו (שאחראי לאחת הדמויות הגועליות והמרושעות ביותר שנראו על מסכי הטלוויזיה שלנו- ראלף "ראלפי" סיפרטו ב"הסופרנוס").

מה קורה בגדול
לנארד, או לֶני (לא לני החבר של הומר סימפסון) הוא חוקר תביעות ביטוח בריאות וחיים לשעבר שפורצים לביתו בלילה, אונסים את אשתו האהובה ורוצחים אותה. כשלני מבין שמשהו מתרחש בבית הוא מתעורר אבל הפורצים מכים אותו בראשו וגורמים לו ללקות בתופעה שהיא דומה לאמנזיה, אבל היא לא- מאותו הרגע, לני אינו מסוגל ליצור זיכרונות חדשים. זכרונו מבצע "Restart" אחרי עשר דקות בכל פעם והוא אינו מסוגל להכיל מידע חדש. ועם כל זה, לני מחליט לצאת למצוד אחרי רוצחי אשתו. במהלך הסרט אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים שגורמים לנו לחשוד בפרטי הסיפור כפי שהובא כאן, ולבסוף לחשוד בלני עצמו ובאופן שבו הוא תופס את המציאות. על מנת להתמודד עם מחלתו, או מצבו, או הליקוי שלו, לני מקעקע על גופו מידע חשוב, ומסתובב עם מצלמת פולארויד תוך שהוא מקפיד לצלם דמויות מפתח חשובות כטדי (ג'ו פנטוליאנו), חבר של לני והדמות, כך מסתבר, שמחזיקה במפתח לעלילה), נאטלי (קארי אן מוס), ברמנית מפוקפקת שנעזרת בלני ובשלב מסוים מנצלת את המגבלה שלו), ג'ימי (חבר של נאטלי) ועוד. על התמונות כותב לני באובססיביות הערות המתארות בקצרה את הדמות ותפקידה בחייו. כן, זה מסובך. מה שעוד יותר מסובך, הוא שהסרט מסופר מן הסוף להתחלה, ושגם אחרי שצופים בו בפעם הראשונה לא מבינים אותו לחלוטין (אלא אם כן אתם נורא חכמים, כמו האח הגדול- שלי, כן?- שתמיד קולט את העניינים). אדבר בהמשך על המבנה הנרטיבי המתוחכם של הסרט, כי ראוי להקדיש לו ולו מספר שורות.

"מֶמֵנטו מורי"
כל כותב דגול נקלע למשברי כתיבה מסוימים בחייו, ומי שמספיק גבר, גם מודה בזה. אז אני אישה, אמנם, אבל גם אני נתקלתי בקושי מסוים לכתוב פוסט על "ממנטו". מדובר בסרט מדכדך ביותר- אולי קצת פחות מדכדך מ"נהג מונית" אבל עדיין מדכדך. הדכדוך שנחת עליי כאן הוא שונה, אולי בגלל הנושאים שהסרט עוסק בהם, שיכולים לבאס בנאדם ביום שישי חמים בצהריים, לבאס אפילו יותר מהחום (שאנחנו מעדיפים, אגב, על כל קור מסוג שהוא).

ממש כפי שחשוב להסתכל בשם רומאן לפני שקוראים אותו ולהתעמק בו כדי לקבל מושג ראשוני על מה שאנחנו הולכים לקרוא, כך חשוב להביט בשם סרט כשבאים לצפות בו, ולנסות להבין את המשמעות המסתתרת בו. ש"י עגנון קרא לאחד הרומאנים שלו "סיפור פשוט", הרבה לפני שדיוויד לינץ' ביים סרט מהמם באותו השם, אבל הרומאן הגאוני והקאנוני שלו היה הכל חוץ מפשוט.

קלף המוות.
קצירת הישן, פינוי מקום לחדש
אז מה זה "ממנטו"?
ממנטו הוא למעשה קיצור של ביטוי בלטינית- "ממנטו מורי" בגרסא המלאה, שמשמעותו היא "זכור את המוות", או ,"זכור את מותך". לביטוי יש ערך דיי מפורט ורחב ב-ויקיפדיה, אותו אתם מוזמנים למצוא בלינקוקים למטה. בגדול נגיד כאן, שהמשפט שויך לזרמים שונים באמנות, וליצירות מסוימות שעסקו בנושא המוות והתזכורות לבני האדם שהכל הוא בר חלוף, שכולנו בשר ודם שעתידו- למרבה הדכדוך, למות. דוגמא מעניינת לנושא אפשר למצוא בקלף המוות, מסדרת קלפי הטארוט. להרחיב כאן על קלפי טארוט יהיה ממש מתלהב מצידנו, אבל נאמר רק שאותם קלפים, שיש בהם שימושים מיסטיים יותר ופחות, מכילים באנקדוטות רחבות מסרים מאד דומים. קלף המוות הספציפי בקלפי הטארוט מסמל את מעגל החיים הטבעי, את "קצירת החיים", את מות הישן ופינוי המקום לחדש. משמעותו קשורה ב"ממנטו מורי" מן הבחינה של תזכורת לארעיות החיים, ולעובדה שבסופו של דבר- כפי שכתבנו קודם- הכל הוא בר חלוף. אינדיגו כתבה פוסט יפיפה שעוסק בממנטו מורי לפי הראייה הסובייקטיבית שלה. הוא קצרצר, מומלץ ואפילו קשור לנושא הסרט בצורה עקיפה.

כל זה טוב ויפה (או שלא כל כך), אבל מה הקשר לסרט שלנו? תיכף נעוף על זה. Hold that thought. בכל מקרה חשוב שנדע שנולאן עיבד את התסריט מסיפור קצר שכתב אחיו, ג'ונתן נולאן, ושנושא את השם, איך לא, "ממנטו מורי".

סצנת הפתיחה
הכתוביות של "ממנטו" מופיעות על מסך שחור, בהתחלה, שנכנס בפייד אין אל תמונת פולארויד שאחוזה ביד גברית. בתמונה אנו רואים קירות ורצפה שטופי דם, ואותו גבר, עלום בנתיים, שאוחז בתמונה, מנער אותה בכל כמה שניות, כך שהיא לאט לאט דוהה והמראה האיום שלה כמעט ונמוג. על חשיבותה של סצנת הפתיחה בסרט למדנו כבר בפוסט "תינוקה של רוזמרי", ואותו אספקט תקף גם ב"ממנטו". התמה המרכזית ביותר של הסרט מוגשת לעינינו כאן, ולתוכה יצק וניקז נולאן את כל הפואנטה. סיימנו כאן חברים, אפשר ללכת לשתות בירה.
מה אני רוצה, תשאלו? כלומר, חוץ מלהיות בריאה, עשירה ושמחה, לפרסם את הספר שלי ולביים סרט לצידו של טרנטינו?
"ממנטו" הוא סרט שעוסק בסלקטיביות של הזיכרון שלנו. המשמעות הרחבה קשורה בכך שלפעמים, אנחנו זוכרים דברים באופן בו יהיה לנו נוח להתמודד איתם לאחר מכן. אם מישהו עיצבן אותנו, לדוגמא, אותה סיטואציה תיזכר לעולמי עד בצורה שלילית ואנחנו נכעס בכל פעם שניזכר בכך- גם אם בפועל אותו אדם לא התכוון לעצבן אותנו, ואחר כך גילנו שהוא סתם אהבלון מצוי. לעולם לא נהייה אובייקטיבים מספיק כדי לזכור את הדברים כפי שהם- כי נוח לנו להוסיף מלח ופלפל ותבלינים אחרים. וכך גם לני- התמונה, המשתנה עם כל ניעור שלני מנער אותה, מציגה בכל פעם משהו אחר- בפעם הראשונה היא תציג זירת רצח איומה, בפעם השנייה היא תדהה קצת והדם עלול להיראות לנו כמו רוטב עגבניות שנשפך, לא עלינו, על הרצפה, בפעם השלישית, הצבעים כבר עלולים להיראות כמו חלק מהעמק הקסום של דובוני אכפת לי וסוסי פוני, ובפעם הרביעית- הבנו.  
מצאתי ביו טיוב, למרבה ה- Happy, את הסצנה הפותחת. לא איכות איי-איי, כמו שאימא שלי אוהבת להגיד, אבל גם משהו.


למה "ממנטו" הוא סרט רפלקסיבי
המונח "רפלקסיביות" בהקשר לקולנוע מתייחס למצב בו היצירה הקולנועית חושפת את האמצעים שלה ומבצעת התייחסות ישירה לאמצעי המבע הקולנועי (שהם, בין השאר, המצלמה, זוויות הצילום, הסאונד, אנשי הצוות וכו'). נקדים ונאמר, כי ב"ממנטו" יש רפלקסיביות עקיפה, לא מפורשת, כזאת שאנחנו צריכים לחשוב עליה, לנתח אותה ולמצוא מאפיינים שלה.

והנה שוט רפלקסיבי מובהק. תסתכלו! צורח נולאן.

הרפלקסיביות ב"ממנטו" מתבטאת בדברים קטנים: הצורך האובססיבי- והמובן לאור המצב- של לני לתעד ולצלם כל דבר, קשור במימד הוויזואלי שהוא הקולנוע. שתי הדרכים לספר סיפור- הדרך של לני, והאמת שנחשפת על ידי טדי קצת לפני שהוא אומר ביי ביי, היא אמצעי המבע הקולנועי בהתגלמותם, שיכולים לספר שני סיפורים שונים לחלוטין על נושא זהה, אבל יותר מכל, הרפלקסיביות מתבטאת ב"ממנטו" בכך שהסיפור מסופר לאחור.
פתיחת הסרט היא למעשה הסוף, בלי שנדע זאת- הסוף, דהיינו, לני שרוצח את טדי כיוון שהוא מגיע למסקנה שטדי הוא הרוצח.

לני וטדי. לא מה שחשבתם, ילדים.

איך כתוב על התמונה של טדי? He is the guy. כשאנחנו מבינים באילו נסיבות כתב לני את המילים הללו כל מעשה ההרג מקבל משמעות חדשה לחלוטין. סדר הפעולות הפורמליסטי הוא החידוש האמיתי ב"ממנטו", לצד הקטעים המצולמים בשחור ולבן ושילוב זיכרונותיו של לני מאשתו. באמצעות מבנה הסרט חושף נולאן יותר מכל שמדובר פה בקולנוע, במדיום חזותי מיוחד במינו ויוצא דופן, שעושה שימוש בשני חושים מרכזיים שלנו- ראייה ושמיעה, ושגורם לנו לצאת מהמקום שלנו כצופים פאסיביים שמאכילים אותם בכפית הוליוודית זהובה לצופים פעילים, חושבים ואקטיביים.

"זכור את סאמי ג'נקינס". אבל לא באמת.
אחד מן המפתחות לעלילה
טביעת אצבעו של נולאן
אם מישהו זיהה טביעת אצבע ייחודית ב"ממנטו" הוא לא טעה.
הקלוז אפים המוכרים מ"אינספשן" היו כבר קודם ב"ממנטו". הצילום הנקי, דמות הגבר המסובכת, הדמיון הברור בין אשתו של לני למאל, אשתו של קוב מ"אינספשן" והיחס אל הדמויות הנשיות בכלל, והשימוש על גבול הגאונות במוסיקה וסאונד- כל אלו מאפיינים שעוד ניתקל בהם בסרטיו הבאים של נולאן. מה שבטוח? לא, לא משקפי רוח. בטוח שאני אהיה שם לראות אותם.
מאל של "אינספשן" מול אשתו של לני. קם און. דמיון ברור.
למרות שהתקדמנו קמעה.
הקאסט של נולאן

אחד ממאפייני עבודתו של נולאן הוא ליהוק של אותה קבוצת שחקנים לסרטים שונים. הוא עשה את זה עם "באטמן" ו"אינספשן" (שם ליהק את קיליאן מרפי, קן וטאנאבי ומייקל קיין לתפקידים שונים), הוא עשה את זה עם כריסטיאן בייל לסדרת באטמן, וגם ב"ממנטו" צדה עינה החדה של האישה את מארק בון ג'וניור, ששיחק ב"באטמן מתחיל" את שותפו של גורדון, וב"ממנטו" משחק את בארט, נער-המלון המגעילול.
כשבמאי בוחר לעבוד עם קאסט קבוע של שחקנים זה אומר משהו ראשית על יחסי העבודה שלו, שכן השחקנים רוצים לחזור לעבוד אצלו והוא רוצה להעסיק אותם, ושנית על האופן שבו נבנות הדמויות, בשיתוף עם השחקנים. נולאן, שמכיר את הנפשות הפועלות היטב, יודע אילו דגשים לתת לכל שחקן, ולפעמים, אלו הדברים שיותר מכל מעניקים את מימד האמינות לדמויות הקולנועיות (שעליו עוד נדבר, ולאו דווקא בהקשר המובן-מאליו בסרטיו של נולאן).

ועל כל סרט, יש מי שיגידו:
דבר החצי: סרט רגיל, לא משהו מיוחד. אני צריך לראות אותו שוב כדי לחוות דעה מדויקת יותר. אולי בעקבות הפוסט אעשה זאת. אח, חצי, איי לאב יו.
דבר האח הגדול: סרט גדול. אחד הסרטים החכמים של שנות ה-2000. והאח הגדול יודע מה הוא אומר.
דבר האישה: "ממנטו" הוא סרט לא פשוט לצפייה, בעיקר, מן הטעמים שהוסברו קודם לכן- הוא דורש צפייה פעילה, מחשבתית ואנליטית כדי להבין בדיוק מה מתרחש. עם זאת, הוא מופת של עשייה קולנועית מיוחדת במינה, וכריסטופר נולאן מגלה כבר כאן את סימני ההיכר הייחודיים לו שיחזרו בסרטים מרכזיים יותר, כמו סרטי "באטמן" וכמובן "אינספשן". אז ללכת לראות, בהחלט. אבל במוד הנכון.

לינקוקים: 
 

יום שני, 13 ביוני 2011

"ללא גבולות", או: ניצחונם של החומרים האסורים

אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא ללכת לסרט בלי לקרוא את התקציר לפני כן. נכון, זוהי ריזיקה שעלולה להיגמר לא יפה, אבל יש מספר נתוני ביניים שיכולים להשפיע על המערכה ואולי אפילו לשנות את גודל הריזיקה: כך, למשל, ההימור על "אומץ אמיתי" של האחים כהן נחשף כהימור בטוח ואפילו נבון.
וכך, כשחיברתי את הנתונים הבאים- רוברט דה נירו, בראדלי קופר, ניו יורק- אפשר להגיד שזה היה סיכון מחושב שהעביר לי ולחצי ערב נחמד, אם כי לחצי היו אי אלו השגות על הסרט, אותן נביא בפירוט בהמשך. את "ללא גבולות" ביים אחד ניל ברגר, שלא היה מוכר לי (מה שהיה חשוד ואפילו משונה), ועיון קצר ומהיר ב- IMDB העלה תמונה של בחור יפה עיניים וטוב מראה עם היסטוריה של עבודה עם שחקנים שהאישה מחבבת פלוס עד מעריכה בטירוף, כמו אדוארד נורטון (התעלפות רבתי), ג'סיקה בייל (היא יפה, אין מה להגיד) וטים רובינס (שאנחנו זוכרים לו לחיבה את "חומות של תקווה"), ומסתבר שאותו ניל ברגר התחיל בכלל ב- MTV בתור עורך תכניות שהיו אמורות לעודד קריאה בקרב נוער, מה שהסביר בדיעבד כמה דברים ב"ללא גבולות". חוץ מזה, יצא לו באמת סרט מגניב, חוץ מהאנקדוטה המעניינת בנוגע למסר האפשרי העולה ממנו, ועל כך, כאמור, יש לדסקס בהרחבה. ובכן:
כמה פרטים טכניים על הסרט:
"ללא גבולות", ובאנגלית Limitless

במאי: ניל ברגר

שנת הוצאה: 2011

קאסט: בראדלי קופר (שנחשף כאן בשיא חמידותו), רוברט דה נירו (שעושה כאן סגירת מעגל שעליה נדבר בהמשך), אבי קורניש (שחקנית צעירה וחביבה), אנה פריאל (שהטעתה אותי לרגע לחשוב שמדובר באוונג'לין לילי, היא קייט מ"אבודים", אבל בסוף לא. מה שכן, בשני השוטים הקצרצרים הראשונים שלה בסרט, היא ממש דומה לה. והאם היא קרובה של נילי פריאל? אולי הזיתי. יש מצב טוב).
מה קורה בגדול
אדי מורה (בראדלי קופר) הוא מה קוראים בשפה האמריקאית העממית לוזר. מובן שניתן כעת לשאול שאלה פילוסופית ואולי אפילו לדון בנושא, איך מגדירים לוזר, ומה זה בכלל לוזר, ומה הפרמרטים החברתיים של הלוזר והפרופיל האישי שלו. אז לא. לוזר, ברמה הכי פשוטה של העניין, הוא בחור שאבוד בחיים. לא קצת, לא "מחפש כיוון", לא "זורם". פשוט אבוד. הוא חי בדירה מעופשת ומבאסת, נראה כמו הומלס ומבואס על עצמו, על העולם, על הבחורה שזורקת אותו ואנחנו לא יכולים להאשים, ובאופן כללי, גם מקרין ממבואסיותו הרבה גם על הסביבה.
אז מה הופך את אדי שלנו ללוזר? הוא סופר כושל שמנסה לכתוב רומאן, שאף אחד לא באמת מתעניין בנושא שלו. אין לו כסף, ההורים שלו מג'רסי וחברה שלו, לינדי, מעיפה אותו ממש בהתחלה אחרי שהיא מקבלת קידום. כמו כן, אדי נראה קצת מדובלל עד זרוק ברמה בלתי מתקבלת על הדעת, אומלל מאד, וגם גרוש ממליסה, שהיא אולי אהבת חייו בקצב שבו הוא נזכר בה ובנישואיהם הקצרים, ובאיזשהו אופן, מליסה גם אחראית בצורה מסוימת למצבו. כזה הוא מצב העניינים כאשר אדי מסתובב לו בניו יורק, ופוגש את אחיה של אשתו לשעבר, סוחר סמים המתקרא "ורנון" (זה לא קטע לקרוא לסוחר סמים בשם כזה?). ובכן, אותו ורנון לוקח את אדי למשקה בשלוש בצהריים, והם מקשקשים על הא ועל דא, כאשר ורנון מוציא מכיסו גלולה קטנה ושקופה, נתונה בשקית פלסטיק וקורצת לסביבתה. הוא מספר לאדי שמדובר בכדור חדש ומיוחד במינו, מדגיש שהכל חוקי ומאושר על ידי מנהל התרופות האמריקאי ונותן לאדי במתנה את הכדור, ששווה 800 דולר לדברי ורנון, ושאדי מגלה בהמשך שהוא שווה הרבה יותר. אותו כדור, NZT, משפר, ככה מסתבר, בצורה מאסיבית את יכולות המוח. אם במצב נורמטיבי אנחנו מנצלים בין 5 ל- 20 % מהמוח שלנו והיכולות שלו (וכולנו יודעים שמתהלכים בינינו כאלה שמנצלים אפילו פחות מזה), הרי שהכדור הפלאי גורם לכל הנוטל אותו להשתמש בכל המוח כולו. נשמע מלחיץ, הלא כן? קצת כמו עץ הדעת, שגרם לנו להבין כל מיני דברים מסוימים, אבל לא.

אדי בוהה בכדור בפעם הראשונה בייאוש שרק לוזרים יכולים להכיל
אדי, בלי להתלבל יותר מידי, נוטל את הכדור בשעת הכושר המתאימה (שזה בערך שעה אחרי שקיבל אותו, למרות המקור המפוקפק ושמו של המקור שהוא מפוקפק לא פחות), ולפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינזון, או אולי פלוריאן מריה ג'ורג' כריסטיאן גראף הנקל פון דונרסמארק, אדי הופך לפתע פתאום, וממש בלי להתכוון, לסיפור הצלחה מהסרטים, תרתי משמע. הוא חריף, שנון, מלא ביטחון עצמי ומסיים את הספר שלו במהירות שיא של ארבעה ימים, תוך טיפוס מאסיבי בסולם איילי ההון הניו יורקים. דה נירו, יש לציין, מקבל מעט מאד זמן מסך למרבה האכזבה, בתפקיד ואן לון, איש עסקים עוצמתי והתגלמות הקפיטליזם האמריקני שדרכו מתקדם אדי שלנו במעלה סולם העושר וההצלחה. מה שקורה בהמשך, הוא שאדי מגלה בצורה לא נעימה שלא הכל וורוד ושאין דבר כזה כדור פלא שהופך אותך לאקסטרא חכם. כמו שאמרו חכמינו, אליה- וקוץ בה. מבאס. אני לא רוצה להמשיך בתיאור, לטובת מי שלא ראה עדיין את הסרט, והגיע הזמן לתת אזהרת ספויילרים וכולנו נוכל לחיות בשלום עם עצמנו. אז ראו הוזהרתם. הספויילרים בדרך.
ניו יורק- ג'ונגל עירוני שממנו עשויים חלומות
לא אני המצאתי, יש שיר כזה.  
לעיר ניו יורק יש תפקיד מעניין בקולנוע (ומי שמאד רוצה מוזמן לחזור אל "תינוקה של רוזמרי", ואולי אפילו ל"נהג מונית" שגם אליו נגיע בהמשך) והיא מנהלת מערכת יחסים ארוכת טווח ודי יציבה, באופן יחסי, עם התדמית הקולנועית שלה. הסרט משופע בצילומים של ניו יורק, החל מהפתיחה, ויש הדגשה מכוונת ומעניינת של האורות, הבניינים, הרחובות, השלטים של צ'יינהטאון שאדי תועה ביניהם, דיינרים, אנשי עסקים והמון אנושי מעניין שאפשר למצוא רק בניו יורק. יהיה חביב מאיתנו להגיד, שהעיר משמשת כר מושלם להתרחשויות הנרטיביות, ובית גידול מושלם לאדי ידידינו, שאוהב לשתות אלכוהול בצהריים, ושנראה, כמו שאומר לו ורנון בתבונה רבה, כמו מי שחי ברחוב. זה לא רחוק מהאמת, כמובן.

כיוון שאנחנו אנשים הוגנים ואפילו חביבים ברוב עונות השנה, נגיד גם שאין מקום נפלא מניו יורק כדי להיות בו שיכורים בשעת צהריים. מי שביקר ויודע, יכול להעיד שברחובות, הקטנים והגדולים כאחד, מקופלת אשליה מעניינת, שלפעמים הופכת להיות גם קצת יותר מאשליה- התחושה, שבכל זמן נתון, יגיע מישהו או משהו מלמעלה, ויגרום לך לעשות את זה- ובגדול. מישהו יגלה אותך, מישהו ישלוף אותך מהקיום הבורגני הפשוט, מכרטיס החזרה לארץ, מחופן הדולרים המקומט שאתה מחזיק באובססיביות בכיס הג'ינס ביחד עם עטיפות מסטיק אמריקאי, כרטיס למטרו ומפה מקופלת שהוצאת מ"גוגל". מישהו, משהו, יבחין בך, אתה, שצועד ברחוב קצת בחשש, מביט בסקרנות בעוברים והשבים (במקרה שלי זה מביטה באובססיביות בחנויות מעצבים, אבל אל תגלו) נפעם מברודווי ומזה שבכל פינה של העיר כמעט אתה יכול לראות את האמפייר-סטייט. אתה תחזור לארץ כמו קינג, רק כדי לארוז את מטלטליך ולעבור למקום שבו באמת קורה הכל- ניו יורק.

ניו יורק. גם כשלא שיכורים- רואים את האמפייר סטייט מכל פינה

המקרה של אדי אינו שונה. אדי הוא בטלן שמצליח, בעזרת מפגש מקרי עם ורנון ולקיחת כדור בלתי מוכר שהוא אינו יודע מה טיבו, לעשות את הבלתי אפשרי בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. אדי חי את החלום- הוא הופך להיות ווינר, ולא מהסוג שמהמר על תוצאות משחקי כדורגל, אלא ווינר אמיתי, ה- All American ווינר, עם החליפות, המרפסת שמשקיפה אל גורדי השחקים הניו יורקים ורוברט דה נירו אחד שהופך לפטרונו. בקיצור- כל השבאנג. נוכחותה הבולטת של ניו יורק מגיעה כאן על מנת לתמוך בתהליך אותו עובר אדי. היא מלטפת ושורטת אותו, מאדירה אותו וממוטטת, וכשאדי לומד לשלוט בכדורים המטריפים שהוא לוקח- השמיים הם הגבול. ושמיים ניו יורקיים- זה לא צחוק בכלל.
קטעי ה- High
קטעי ההתמסטלות של אדי מגניבים מבחינת המבע הקולנועי. אנחנו מרגישים כשאדי לוקח NZT וכשהוא לא, והדבר מתבטא, כמו בפתיחת הסרט, בצילום של ניו יורק ורחובותיה כפרקטל ענק, תלת מימדי ומרהיב, שאין לו התחלה ואין לו סוף ופרטיו הופכים להיות קטנים יותר ויותר, אינסופיים ובלתי נגמרים. הצגת העיר באופן המסוים הזה מדגישה שאין מקום אחר מלבד ניו יורק, ושזירת ההתרחשות הזו מעוררת את חושיו של אדי לא פחות מה- high שלו מן הכדורים. חוץ מהשימוש בפרקטלים, כשאדי מסטול הוא חתיך יותר (הודות לזויות צילום מסוימות ולכך שהוא הופך להיות מודע יותר לעצמו), חייכן יותר (כי הוא חייב לשדר הצלחה וכי הכל טוב והולך חלק), ומואר יותר (כי התאורה הופכת להיות חזקה, נעימה ומחמיאה לעומת זו האפורה והעגמומית שתוקפת את אדי- ואותנו כאחד- כשהוא לא על NZT). מה אני מנסה להגיד בעצם, מה? שהסרט מציג באור מאד חיובי את הסם. אדי הוא בדיוק כל מה שה- Self made man הקולנועי הוא לא- הוא לא השיג דבר בזכות עצמו, הוא לא בנה את עצמו מאפס, הוא לא עומד בזכות עצמו בשום שלב שהוא. הוא לא יוצלח, שעולה על שיטה, ומגיע איתה הכי רחוק שאפשר. בלי השיטה- הסם, ההמתסטלות, ה- High- הוא לא שווה כלום. והנה אנחנו מגיעים לנושא מעניין יותר- המסר של הסרט.
המסר. בעצם המסרים. אולי יש כמה? ואולי אין בכלל?
כשמדברים על מסרים בסרטים נכנסים לטריטוריה שהיא קצת בעייתית. מצד אחד יש במאים כמו האחים כהן, שטוענים בתוקף שהם אינם עובדים עם חשיבה מוקדמת של מסרים בסרטיהם, כשלכל ברור שסרטי האחים כהן מכילים מסרים בטונות. מצד שני, יש אותנו, האנשים שצופים בסרטים הללו, של האחים כהן ובכלל, ושכן קולטים סאב טקסט מן הסרטים- ככה או אחרת. אם מישהו יגיד, למשל, שב"מועדון קרב" (ואנחנו חוזרים בכל פעם לסרט הזה כי אני אוהבת וכי מותר לנו) אין מסרים, יש כאן בעיה, כי ברור שיש. השאלה היא, מה המסר. האם המסר הוא שלילה מוחלטת של הקפיטליזם האמריקני? האם המסר הוא לצאת לשרוף את סניף "איקאה" הקרוב לביתך (וסליחה על הציניות)? האם המסר הוא ללכת עוד היום ולנסות לסחוט את הבוס שלך? "מועדון קרב" הוא סרט מלא במסרים כמו רימון בשל מארץ הקודש. לפעמים הם סותרים אחד את השני, לפעמים מערכת הערכים של הסרט חסרה (למעשה, ברוב המקרים. בניגוד ליצירה ספרותית רחבת יריעה שיכולה להרשות לעצמה לבנות מערכת ערכים אמינה ויציבה, בסרט הזמן והאמצעים לעשות זאת מוגבלים), ומתנגשת במסר המרכזי.

נשאלת השאלה, מהו המסר של "ללא גבולות". איזו ראיית עולם נעלה הובילה את הבמאי ליצור את הסרט? האם רק הרצון להיראות מגניב, כמו ב- "127 שעות" האיום? האם רצה להביא ללגליזציה של סמים (למרות שאוי ואבוי אם כל מיני אנשים, כפי שמדגים הסרט נפלא באמצעות דמותו של המאפיונר הרוסי, יקחו סם כמו NZT )?  אם נצא מנקודת הנחה שבכל סרט יש מסר מרכזי אחד, בולט יותר משאר המסרים,  הרי שהמסר המרכזי של הסרט הוא קודם כל כזה שתומך בסמים. הרי הסם עושה לפרוטגוניסט רק דברים טובים, ומרומם אותו מהזבלֶה שבו היה חי. פאק, הוא מתמודד על ראשות עיריית ניו יורק בסיום.
ומצד שני, אנחנו גם אנשים חושבים. לפעמים, זאת אומרת. והנה התאוריה שלי על המסר האמיתי של הסרט: מעבר לכל השפע שנופל בחלקו של אדי, הסרט משקף מציאות חיים די עצובה, ולא במקרה מתרחש כל המעשה דווקא בניו יורק, המטרופוליטן האנושי הסימבולי לכל שאר ערי העולם. למעשה, למרבה העצב, הסרט מציע מציאות איומה, חשוכה, לפיה האנושות הגיעה לרמת סיאוב עצמי כה גדולה, שלא ניתן עוד לנצח אותה בכלים אנושיים.
אדי שוחה עם הכרישים הגדולים
למי שנבהל- נבהלתם בצדק. הסטנדרטים החברתיים-אנושיים שכולנו חיים לפיהם וכולנו לכודים בהם לכדו אותנו באותו האופן שבו זבוב לכוד במלכודת דבש- הוא מוקף בשפע של כל טוב, אבל סופו למות בגלל התנוונות. אדי חי בחברה ניו יורקית תובענית, שמקדשת כסף, הצלחה וחליפות, והיכולת שלו להשתלב בחברה כזו היא רק באמצעות חומרים בלתי חוקיים וחיצוניים. הוא, כאדם וכשלעצמו, אינו מספיק, כפי שמובהר לנו היטב בפתיחה. אדי נכנע לבסוף ומקריב את עצמו לניואנסים החברתיים- ובעצם כך משיל מעל עצמו את ה"אני" האמיתי שלו, שהופך במחי כדור אחד, ללא רלוונטי לחלוטין. אפילו אנחנו, אנשים תמימים שבסך הכל הגיעו לצפות בסרט, מעדיפים אותו מסומם.
כי לפני שהיה מסומם, הוא היה אדם שניסה לחלום את החלום שלו (לכתוב ספר), אבל פשוט לא הצליח. הוא היה מישהו שאפשר להזדהות איתו, להבין אותו. עכשיו, אחרי שפיית הסמים בדמות ורנון נכנסה לחייו- הפסקנו להזדהות ורק עקבנו בעניין אחרי המתרחש. גופו של אדי, הדוחה בשאט נפש את הסם אחרי זמן מסוים, מסתגל אליו אף הוא.
סיום פתוח?
הסיום של "ללא גבולות" כאילו משאיר מקום לדמיון. כאילו, זה אומר, יעני, לא אומרים לנו במפורש. סצנת הסיום כוללת וויכוח בין ואן לון לאדי, כש-ואן לון מגיע לסחוט את אדי באמצעות הסמים, ואדי טוען בפני ואן לון, כמו ג'וקר שמוציא שפן מהכובע, שהוא כבר אינו משתמש, ושהגוף שלו למד לעשות את כל הדברים שהיה עושה תחת השפעת הסם - בלי הסם. יאללה, נו. אם זה המצב, בוא נשב כולנו ונשתה תה ירוק עם אבקה בלתי מזוהה.
כדי להוכיח ל-ואן לון שזה נכון, אדי חוזה, על פי פרמטרים מאד פשוטים, תאונת דרכים שעתידה להתרחש בכמה שניות הקרובות ואכן מתרחשת. אבל לא התאונה היא מה שמעורר חשדותיי וספקותיי בניקיון הדם של אדי. אלו הם אמצעי המבע הקולנועי- התאורה, זויות הצילום, ההבדל הברור בין אלו המדגישים את אדי המסומם ואדי הסאחי. ובסיום, חברים, אדי נראה ב- High. וחוץ מזה, זה מתאים לתאוריה שלי. ומי שראה, מוזמן לחוות דעה ולהגיד האם הוא חושב שאדי היה מסטול בסצנת הסיום או שמא לא.
הסמליות של דה נירו
דה נירו + מונית. בלאסט פרום דה פאסט
הנוכחות של דה נירו בסרט עוררה אצלי כמה אנקדוטות מעניינות-
1)     ש-וואו! הוא התבגר.
2)     ש-וואו! הייתי בטוחה שהוא יקבל יותר זמן מסך.
3)     לא וואו- דה נירו בגד בגידה מרה וקשה בדמויות החתרניות שגילם לפני כן.
ונסביר ראשית את אכזבתו של אדון אחד, טראוויס ביקל (והבטחנו שנחזור ל"נהג מונית") שפעם עמד מול המראה בדירה הניו יורקית המעופשת שלו ושאל את עצמו, "Are you talking to me"? אותו טראוויס ביקל, ששנא את ניו יורק שנאה תהומית. נמשיך עם הדמויות שגילם דה נירו בסרטים "הבלתי משוחדים" ו"החבר'ה הטובים", דמויות המאפיונרים שאיתן, בדומה לאל פאצ'ינו, מזוהה דה נירו יותר מכל.
לאן אנחנו חותרים? לא לעזה, אלא לחוף מבטחים אחר- כשמלהקים שחקן כמו דה נירו לתפקיד מסוים, מרגש ככל שיהיה, לא ניתן להתעלם מהאינטרטקסטואליות של דמויות העבר שגילם, ששבות אל המסך כרוחות רפאים מדוכאות. כשרואים את דה נירו על המסך נוסע בלימוזינה ומאחוריו מונית ניו יורקית צהובה, אי אפשר שלא לחשוב על טראוויס, ועל זה שהוא נכשל כישלון חרוץ. גם הוא נכנע ללחץ. דה נירו, שגילם דמויות רבות בחייו, הרבה מהן חתרניות, בעייתיות, עמוקות- בוגד בהן כאן. אנחנו לא נעיז להגיד שהדמות אינה אמינה כי דה נירו הוא שחקן נפלא בכל קנה מידה שיקנה מימד של אמינות גם לו היה משחק בתפקיד אלמו מ"רחוב סומסום", ואפילו בתפקיד מפלצת העוגיות. להציג את דה נירו כמלך הר הקפיטליזם של גבעת הרפש הניו יורקית הוא שווה ערך לרצח מבוקר של הדמויות הקודמות שלו, ובאמצעות אותו הרג להדגיש את הרקב הפושה באותו עולם נוצץ, מִקדש של כסף, עוצמה ושליטה. נהייה לי כאב ראש מרוב באסה.

ותמיד יש עוד אופציות אם מאד רוצים.
ועל זה נאמר:
דבר החצי: המסר של הסרט מפוקפק, כי איזה מין דבר זה לעודד סמים. מה יהיה על הילדים. מצד שני, היה נחמד לראות את הסרט, ואפילו משעשע לפרקים.
דבר האישה: סרט שאפשר להעביר איתו בכייף איזה ערב. ייתכן שהוא אפילו ישב לכם בראש קצת אחרי ויגרום לכם גם כן לרצות ליטול איזה NZT אחד או שניים, ויכול להיות שאפילו תיטלו.
משהו אחר לחלוטין-
האישה רוצה למחות, באופן חד משמעי ובלתי מתפשר, על השימוש בנעימות מתוך Inception בפרומואים לאיזה תכנית ריאליטי מטופשת חדשה. היזהרו, ידידיי המפיקים. עשיתם את זה בעבר גם עם הפסקול של "רקוויאם לחלום", וכאן אני מותחת את הגבול. עד "אינספשן". תמצאו לכם איזה פופ קליל ומטופש שיתאים את עצמו לתוכן הפרומו ותעזבו את נעימות "אינספשן" לנפשן, כי זו פשוט חוצפה וחילול הקודש.
לינקוקים: